התנאים שבהם שכול פוליטי יכול להפוך למקור עוצמה לנשים:סיפורן של 12 האמהות שבניהן נורו בהפגנות אוקטובר 2000

נאילה עואד-ראש

 אירועי אוקטובר 2000 מהווים ציון דרך ביחסיה של מדינת ישראל עם המיעוט הלאומי הפלסטיני, המוגדר כבעל זכויות אזרחיות מלאות. העובדה ש-13 גברים צעירים נורו בידי שוטרים בעת השתתפותם בהפגנה אזרחית רשמה שיא של אלימות שלא נראה מאז ימי הממשל הצבאי ואירועי יום האדמה ב-1976.

מטרתו של מחקר זה להבין את השפעתם של אירועי אוקטובר 2000 ואת אלימות כוחות הביטחון הישראליים על האמהות השכולות הפלסטיניות אזרחיות מדינת ישראל.

רוב המחקרים העוסקים בטראומה לאחר מלחמה מציגים את סבלם, כאבם וצערם של אנשים הנאבקים למען שחרורם וחירותם. יש להניח שסבל זה מאפיין גם שכול של נשים.בעלי מקצוע בתחום בריאות הנפשמייחסים את ההשפעה המשתנה של לחץ וטראומה לגורמים רבים, ובהם אישיות, תמיכה חברתיתFlannery, 1990)) רמה סוציו-אקונומית (Whills and Langer, 1981) אמונות דתיות או פוליטיות אואידיאולוגיה (Punamaki, 1990). מחקר שבחן תגובות בקרב נשים למצבי מלחמה מתמשכת מצא כי "התגובה הטראומטית כתוצאה מדיכוי פוליטי וכיבוש הכוללת סימפטומים כפחד, לחץ וחוסר שינה גבוהים אצל נשים יותר מאשר אצל גברים ואבות (Baker &Kevorkian, 1995).

מחקרים עכשוויים בוחנים גם את תגובתן של נשים בזמן קונפליקט ומאבק הפוליטי, ומתייחסים לקולן של הנשים כקורבן של מלחמה ואלימות פוליטית. מחקרים אלה מוצאים כי תגובת הנשים למאבקיםפוליטיים ומלחמה שונה במהותה מתגובתם של גברים (Accad, 1990; Shehade, 1999), במיוחד במזרח התיכון. פגיעותן המיגדרית של נשים והתלות שלהן במבני הכוח בקהילה ובמשפחה מעצבת גם את תגובתן למצבי מאבק, מלחמה ושכול. מחקרים מראים כי תגובת הנשים אינה תלויה אך ורק במצב הפוליטי, אלא מושפעת גם מהמיגדר וממערכת היחסים בין המינים(Accad, 1990).

הספרות הקיימת מראה כי על אף הסבל והדיכוי המתמשך בקרב נשים פלסטיניות, הן נוטות להכחיש את ההפסד והאובדן שלהן (Shalhoub-Kevorkian, 1997). מחקר זה שם לו למטרה להבין הכחשה זובהקשר הרחב יותר של מיקומן של הנשים בקהילותיהן, ולשים דגש על התנסותן של האמהות השכולות ועל האסטרטגיות שלהן בהתמודדותן עם טראומת השכול.

המחקר תוכנן כך שיהיו בו גם הפניות קשב למקרים וסיפורים וגם ניסיון לאתר ולשמוע את הקול הנשי הספציפי, המיוחד למצבן החברתי-פוליטי, למיגדרן ולמצב הכלכלי שלהן בהקשר של חברה ערביתפטריארכלית, כאשר הן מתייחסות למעשים האלימים של כוחות הביטחון הישראליים.

לאור הופעתן של חלק מאמהותיהם של הצעירים שנורו באירועי אוקטובר, בתקשורת ובאירועים פוליטיים שונים, עיניינה אותי שאלת פעילותן הפוליטית. רציתי להבין מהו התהליך שבו אמהות שכולות, פלסטיניות אזרחיות מדינת ישראל, הופכות להיות נוכחות מבחינה פוליטית ופעילות בארגונים, וניסיתי להבין את התהליך בהקשר של הכוחות החברתיים המעצבים את עולמן של הנשים. בנוסף, נוכח העובדה כי רק חלק מהאמהות הגיעו לביטוי פוליטי של השכול שחוו, רציתי לשאול באילו תנאים מתורגמים שכול ואובדן בן לנוכחות פוליטית, ומה קורה בעולמן של הנשים בעקבות הכניסה לחיים פוליטיים או ההימנעות מהם.

עבודת מחקר זו עוסקת בדרכי ההתמודדות של אותן אמהות שכולות כנשים פלסטיניות, אזרחיות מדינת ישראל ונשים בחברה ערבית פטריארכלית, ובוחנת את התמודדותן עם ציפיותיהן, כאבן, כעסן ורגשי הנקמה שלהן כלפי האחראים, הנתפסים בעיניהן כרוצחים.

במחקר נבדקו מקומם של השכול והאבל בספרה הפרטית ובספרה הציבורית-לאומית, כלומר לא רק יחסן של הנשים לאובדן אלא גם יחסן של האמהות השכולות עם הקהילה בעקבותיו. ראיונות עם אמהות שכולות יהודיות שהפכו להיות פעילות במחנה השלום בעקבות אובדן בניהן, כמו רעיה הרניק שבנה נהרג ב-1982 ומנואלה דבירי שבנה נהרג ב-1998, מעידים כי הקהילה לא תמיד תומכת בהמרה של שכול לפעולה פוליטית. עולה אם כן השאלה איך חוות האמהות השכולות של הרוגי אוקטובר 2000 את יחסה של הקהילה לביטוי השכול שלהן.

מחקר זה נכתב תוך התמודדות עם המתח שבין התפיסה היהודית ההגמונית, שהגדירה את מותם של הצעירים כפועל יוצא של ה"צורך" לפזר את ההפגנות "האלימות", ובין התפיסה של האמהות, כחלק מהמיעוט הלאומי הפלסטיני במדינת ישראל, שלפיה מדובר ברצח אזרחים. מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל מגדירים את האירועים כרצח ולא כהריגה. הם תופסים את האחראים כרוצחים מכיון שהבחורים שנרצחו היו אזרחי המדינה שיצאו להפגנות – ביטוי מחאה דמוקרטי חוקי. כוחות הביטחון הישראליים שנכנסו לכפריםולערים והתעמתו עם המפגינים לא נרתעו משימוש באש חיה. המושג "הריגה" מפחית מחומרת המעשה, כאילו "לא היתה כוונה", או ש"המפגינים הביאו את זה על עצמם". תפיסה זו של המיעוט הלאומי הפלסטיני מחוזקת ברישומים של מרכז עדאלה וחומר העדויות שהובא בפני ועדת אור, המלמדים שהמשטרה הוכשרה להתמודד עם הפגנות של אזרחים ערבים ולהשתמש בצלפים. כחודש לפני הפגנות אוקטובר נפגשו כוחות משטרה וכוחות צבא ושב"כ במרכז ללימודי משטרה בשפרעם והוכשרו במה שנקרא "משחק המלחמה".

 

מניתוח הראיונות עולה ששתי הקבוצות לכודות בתוך מבנה דיכוטומי, בין הפרטי לציבורי. אם אמא בחרה לתת לאובדן שלה משמעות ציבורית לאומית, עליה לשלם מחיר בכך שלא תדבר על רגשותיה, כעסה, כאבה וצערה. מצב זה מעמיד אותה במצב של אי-הלימה בין שני העולמות – עולם הסבל האישי ועולם הציפיות החברתיות, הלאומיות והדתיות ממנה כאם של שהיד. היא יכולה אפוא לקבל את מובן השהאדה כלאומי, ולוותר על הבעה של רגשות עצב ואובדן, כלומר להדחיק את רגשותיה ולהתייחס לשהאדה כאל מקור של גאווה. היא אם השהיד שמת מות גיבורים, והיא זוכה ליוקרה והוקרה חברתית בזכות "שהידיותו" של בנה. האם הפלסטינית נתבעת להקרבה ואמהותה עומדת בחזית המאבק. תופעה זו מייצגת את הפרדוקס שבין תפקידה האינסטינקטיבי של האם הפרטית – להגן על חיי ילדיה ולדאוג לאושרם ולרווחתם, ובין תפקידה כאם לאומית, התובעים ממנה נכונות להקריב את חיי ילדיה למען המולדת. ואם לא די בכך שהאם הפלסטינית – ככל אם לאומית – נדרשת להפגין נכונות להקריב את בניה על מזבח המולדת, מצופה ממנה גם לעשות זאת בהשלמה ובשמחה (צורף, 2004).

האמהות שאינן נוכחות פוליטית דיברו על כעס, כאב, אבל, דמעות, זיכרון מתמיד ונקמה. הן בחרו להסתגר בעצמן ולא לקבל את הנורמה החברתית בקשר למעמדן, כלומר את הציווי לשמוח ולהתגאות על אובדן בנן. במקום זה הן התחברו לרגשותיהן ולמנהגים המסורתיים של האבל. בכך הן ויתרו על עולם המשמעויות הרואה בשכול עניין ציבורי, ובד בבד בודדו את עצמן מהקהילה ונותרו מנותקות ועזובות – מחיר האי-ציות להגדרתה של הקהילה. מסע היגון, עיבוד האבל, השיחה והחיפוש אחר משמעות אינם מאפשרים להן לגשר בין השכול הפרטי לשכול הציבורי, והן התכנסו בעצמן ונסוגו אל יגונן. את רוב האנרגיה שלהן הן מקדישות להישרדות.

שתי קבוצות הנשים משלמות מחיר על האבחנה הפטריארכלית בין הספרה הפרטית לציבורית. בתנאים של מאבק לאומי מקבלת אבחנה זו ביתר שאת גם משמעויות רגשיות. מערך הנחיות הרגש הפרטיות שונה באופן מהותי ממערך הנחיות הרגש הציבוריות, והתחברות לכל אחד ממערכי רגש אלה כרוכה במחיר של חסימת האפשרות לחוות באופן מלא את הרגש והמשמעויות הנגישים בספרה האחרת. עולמן של הנשים הוא דואלי ומורכב ומכיל את כל טווח הצרכים וביטויי הרגש, אך חייהן הקהילתיים תובעים מהן בחירה והתעלמות והתנערות מהחלקים שאינם תואמים את הבחירה שעשו.

לאור הממצאים שעלו מניתוח הראיונות, יש ניגוד ברור בין האמהות שמתייחסות לשכול כאל אובדן ציבורי ואז עליהן להדחיק את רגשותיהן ואת הסבל הפרטי שלהן, ובין האמהות המתייחסות לאובדן בן כאל אובדן אישי ומוותרות על משמעותו הציבורית. לאור זאת  אני מציעה שייעשה מחקר שיבדוק את מעמדן של אמהות שכולות בחברה באופן כללי: איך הן נתפסות בעיני הציבור? איך הציבור תופס את השכול והאובדן שלהן? האם האובדן הוא רק של האם, כפי שביטאו זאת האמהות שבחרו להסתגר, או שמא החברה מכירה באובדן הבן ונותנת לו משמעות לאומית של אובדן למען המולדת, המחייב את האם להדחיק את רגשותיה ולא להביע את מלוא כאבה?

מכאן עולה גם צורך לפתח דרכי התערבות טיפולית, שיאפשרו תמיכה וליווי של אמהות שכולות באופן שיתירו התנסות בכל המרחב הרגשי ויאתגר את הפיקוח החברתי על ביטויי השכול.

כמו כן אני מציעה לחקור את משמעויות האובדן – ואת ההבדלים ביניהן, אם יש כאלה – שמעניקות אמהות שבניהם נפלו כשהידים, בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל ובקרב האמהות הפלסטיניות בגדה המערבית וברצועת עזה. יש לבדוק אם לשכול יש אותן משמעויות, אם הלאמת האמהות דומה או שונה, וכן לבדוק מהן דרכי ההתמודדות של אמהות על מנת לבטא את אובדנן ולהתמודד עימו. 

 

מוגש כחלק מהדרישות לשם קבלת תואר מוסמך  במחלקה ללימודים בין תחומיים, היחידה ללימודי מיגדר באוניברסיטת בר-אילן